אהרון צדוק – "... בקצור נמרץ ומעט מזער קצת מתולדות חיי"


מכתב מסבא אהרון כחלק ממשימת בר מצווה "דור לדור יביע אומר", שנת 2- 1971. 

(תעתיק מכתב יד, כתיב חסר כפי המקור)

אל נכדי היקר שלום רב, מכתבך קבלתי ואני שמח מאוד שכבר הגעת לגיל שבו אתה כבר חייב לקבל עליך עול החיים ועול המצוות ולאט לאט אתה עובר משלב נמוך לשלב יותר גבוה, אתה עובר מגיל ילדות לגיל נערות ומגיל נערות לגיל בגרות ומכאן ואילך לגבר בגברים, אולם צריך אתה לדעת שכל זמן שאתה מתקדם בגיל, כן אתה יודע שכל כך הרבה ידיעות חסירות לו לאדם והוא צריך ללמוד תמיד כל ימי חייו, גיל מצוות אינו אלא תחנה אחת בגיל החיים וברכישת הידיעה של האדם, בודאי שתחנה ראשונה זו היא רק אחת מאבני היסוד שעליו יקום בנין הידע שהאדם צריך וחייב לדעת כפי יכלתו באשר הוא אדם.
עתה אספר לך בקצור נמרץ ומעט מזער קצת מתולדות חיי, אבל רק בראשי פרקים בלבד. נולדתי בצנעא עיר הבירה של תימן שם משפחתנו (צאלח), משפחות צאלח ידועות ומפורסמות כמשפחות מיוחדות ממשפחות אלו יצאו רבנים ולמדנים דיינים ושוחטים ומחברי ספרים תורניים מכל הסוגים. כאן בארץ ישראל הפכנו את הכנוי צאלח לצדוק, גם בארץ משפחות צדוק מוכרות בין התימנים כמשפחות מכובדות.
את אבי לא הכרתי משום שהוא נסע מצנעא לעדן כדי לחפש פרנסה ושם הוא מת. ואני הייתי עדיין קטן כבן שנתים בערך והיה לי עוד אח יותר קטן ממני, מעתה הוטל העול על אמי לעמול ולעבוד קשה. כדי לגדלנו ולפרנסינו היא היתה תופרת לאנשים אחרים ומעט השכר שקבלה מעמלה הוציאה לצרכינו המצומצמים ביותר. אבל ארץ תימן אינה כשאר ארצות הבצורת פוקדת אותה לעתים קרובות, כעין אורח לא קרוא ולא רצוי, ובאין מטר האדמה אינה נותנת את פריה ואז גם הפלח ועובד האדמה סובלים ממחסור. ותושבי הערים וביחוד היהודים סובלים ממחסור פי כמה מהפלח כיון שהיהודים כמעט רובם ככולם הנם אומנים.ובעלי מלאכה פרנסתם מתקפחת הואיל ואין דורש אומנות, ולעבודה בשנות בצורת כשרע לעובדי האדמה היהודים בטלים ממלאכה מובן מאליו, יש שסובלים חרפת רעב וכל הקשור ברעב כגון דבר, טיפוס, שחפת וכל זה. בשנים כתיקונם דיינו כשרק הסבל והצרות הן מחמת הבצורת.
אולם יש שבנוסף על צרת הבצורת שהיא כולה בידי שמים, הרי מדי כמה שנים פורצת מלחמה בין התורכים הכובשים ובין הערבים תושבי הארץ ואז הצרות הינן כפולות ומכופלות. הערים על יושביהן באות במצור ואין יוצא ואין בא, רבים מתושבי הערים נספים ברעב וממחלות הפורצות מסבת הרעב, ובראש וראשונה עולה הכורת על היהודים, כמו שקרה בשנת 1904 ששנתים לפני כן היו שנות בצורת בזו אחר זו, ואז פרצה שוב מלחמה בין התורכים ובין הערבים. כתוצאה מהרעב והמסתעף ממנו וכל מיני מרעין בישין, נספו רוב יהודי העיר צנעא ולא נותרו מהם אלא מתי מעט, כל משפחת אמי, הגברים הנשים והטף ואמי ואחי ביניהם. כולם מתו ברעב ורק אני לבד נצלתי בנס ואני כבן 6 – 7 שנים. למזלי היה לי דוד אחי אבי, הוא לקחני לביתו שהוא גם ביתנו וכלכלני במשך כמה זמן מהמעט שהיה לו שהשיג אותו בעמל וביסורים גדולים, עד שבא יום וילדים בני גילי פיתוני לנסוע יחד עמם לעיר עדן נפתתי ונסעתי, למה ומדוע? איני יודע עד היום את הסבה שדחפה אותי להרפתקה זו (כשאני אומר כאן נסעתי פרושו הליכה ברגל) המרחק מצנעא לעדן דורש 15 ימי הליכה ברגל יום אחר יום. בעמל רב וביגיעה מרובה קרוב ליציאת הנשמה הגעתי לעדן, תשאל לאן? למה הגעתי? פשוט מאוד, לרחוב להפקר, כי אין לי לא קרוב ולא גואל שיאספני לביתו או שידריכני מה לעשות בעיר הזרה וההומה הזאת, המיושבת מעמים רבים שונים ומשונים כגון מוסלמים, הודים, סינים, פרסים, סומאלים, יהודים וכו' בקיצור בליל של עמים אשר לא תשמע את שפתם. על העיר הזאת וסביבותיה שלטו אז האנגלים ועיר זו עומדת בפתחו של גיהנום, החום והרטיבות גדולים מנשוא ואדם שאינו רגיל לאקלים הזה מהלך בה ומגופו נוזלים פלגי זיעה, ובכן לעיר המשונה הזאת ששמה עדן הגעתי, ילד קטן מלא תמימות בין חלאת המין האנושי. עיר המלאה זוהמה וטומאה מכל העברים. לאושרי יהודי אחד מעדן לקחני לביתו כמשרת וכממלא שליחיות שונות. חלקי לא שפר בבית היהודי הזה, אחרי כמה חדשים, עזבתי את העיר עדן ועברתי לעיירה הנקראת תווהי והיא שוכנת במרחק כשעה הליכה מעדן ושם גרו בין יתר יהודים ספרדים מתורכיה ומיוון, בבית של יהודי אחד ספרדי שרתי כשנה שלמה ושוב חזרתי לתימן שלם בגופי, שלם ברוחי מבלי שידבק בי שמץ מהלכלוך וקלקול המצות הנמצאים למכביר בין אספסןף הנקבצים לעדן ממקומות שונים, עד היום אני תמיה כיצד נצלתי מההשפעה הרעה שמשפיעה עיר זרה על ילד קטן העזוב לנפשו, באין מדריך ומכוון אותו. משחזרתי לתימן נכנסתי לעבוד יחד עם דודי במלאכת הצורפות. היינו עשית תכשיטים שונים מכסף ומזהב (זהו מקצוע משפחתנו מדורי דורות) הפרנסה היתה מצויה בשפע בימים ההם, כיון שהגשמים ירדו בעתם והאדמה נתנה יבולה, הפרוטה מצויה ביד רחבה בכיס, וכבר ספרתי לך בהתחלה אם מצב הפלח ועובד האדמה הוא טוב אז גם היהודי שהוא בעל מלאכה או סוחר נהנה מן הטוב שהאדמה נתנה לפלח, ועל ידי כך הפלח קונה תכשיטים וצרכים אחרים מן היהודי. (עיין בהיסטוריה שבכל דור ודור ותמצא שסדנא דארעא חד היא).
בימים ההם התחלתי ללמוד תורה ובחשק רב שלא ידעתי שבעה, למדתי מקרא, משנה, קצת תלמוד, זוהר, מדרשים ועוד ועוד. הצמאון לדעת היה רב מאד. אבל מדריכים ומורים היודעים משהו חוץ מן התורה לא היו בנמצא ומי שרצה לדעת קצת אסטרונומיה או תורת החשבון למשל לא היה יכול ללמוד למוד שיטתי הראוי לשמו, אבל יכול הוא לדעת קצת אסטרונומיה מכתר מלכות לרבי שלמה בן גבירול, וקצת חשבון מהלכות קודש החודש להרמב"ם או משעור מקוה ובית סאה ובית כור וערובין וכו'. אני יודע שכל הדברים והשמות הללו רחוקים ממך מרחק רב. אבל מי יודע? אולי יבוא יום ותזדקק לכל אלו הדברים.
באותם ימים בקרו בצנעא שני אנשים בזה אחר זה לא בפרק זמן אחד אלא בהפרש שנתים – שלש, הראשון הוא יום טוב צמח, שליח מטעם חברת כל ישראל חברים, מגמתו היתה לבדוק את מצב יהודי תימן ומה אפשר לעשות כדי להיטיב את מצבם, הוא חשב לפתוח בית ספר בצנעא כדרך כי"ח שפתחה בתי ספר כמעט בכל ארצות המזרח כדי ללמד את ילדי היהודים קצת השכלה ולהאיר עיניהם בעולמות אחרים אבל מכמה טעמים לא יצא מזה כלום בתימן (עין בסוף הקובץ שבות תימן בעריכת ישראל ישעיהו ואהרון צדוק, אם קובץ זה אינו בנמצא אצלכם, הריהו מצוי אצלי ותוכל לעיין בו כשתהיה אצלנו). השליח השני הלא הוא שמואל יבנאלי ז"ל אחד מחברי הפועל הצעיר של הימים ההם שנשלח לתימן על ידי המשרד הארצי ישראלי כדי לעורר עלית יהודים לארץ ישראל שיוכלו לעבוד ולהתחרות עם הפועלים הערבים שעבדו במושבות, פתח תקוה ראשון לציון נס ציונה. המשרד  הארצי ישראלי קוה להעביר את העבודה העברית אצל האכרים היהודים שהיו קשוחים מאוד כלפי הפועל היהודי. לרוב, בכרו את הפועל הערבי על פני הפועל העברי אף על פי שהפועל היהודי רעב ממש ללחם מחוסר עבודה. פרשת האכר העברי ומלחמת הפועל היהודי לעבודה עברית מצויה לכל פרטי פרטיה בספרות העברית של עשרות השנים שקדמו למלחמת השחרור. אם ברצונך להעשיר את ידיעותיך בתולדות הישוב העברי בארץ ישראל, (עיין שם) ואין כאן המקום לאריך בנפתולי הימים ההם.
	תוצאות שליחותו של ש' יבנאלי ז"ל הביאה לכך שעלו לארץ כמה משפחות מתימן והשתקעו ברובם ליד המושבות, כמובן לא רוו נחת מהמושבות, להיפך סבל ויסורין היו מנת חלקם. בינתים, שוב פרצה בתימן מלחמה בין הערבים לתורכים, וכבר אמרנו, ראשון הסובלים והמעונים הלא הם היהודים.
	בימים האלה בשלה בי התשוקה לעזוב את תימן ולעלות לארץ ישראל יחד עם עוד כמה משפחות, אמרנו ועשינו. אחרי תלאות וטלטולי דרכים ביבשה ובים, באניות רעועות מאד. הגעתי לארץ חמדת אבות וירדנו בחוף יפו בחודש תשרי שנת התרע"ה 1914. חודשים אחרי פרוץ המלחמה העולמית הראשונה. ככה יצאנו מן הפח אל הפחת. מה שעבר עלינו בארץ ישראל מאז ועד עתה זוהי פרשה בפני עצמה וזהו פרק ארוך מאוד.