זיכרונות חלקיים אלו נכתבו ע"י אהרון  צדוק אשר נולד ב- 1897 לערך, בגלות תימן.
לימים עלה אהרון צדוק לארץ ישראל בשנת 1914. הוא התיישב בבית הספר החקלאי מקווה ישראל מיסודו של כל ישראל חברים. אהרון צדוק התמנה לאופה בית הספר ועשה זאת עד פרישתו לגמלאות בשנות השישים. במקביל היה אהרון מזכיר פועלי מקווה ישראל .כל חייו היה איש הספר ולמד ללא ליאות לימודים כללים ולימודי תורה וגמרא. אהרון לא מוגדר כאדם דתי אלא כשומר מסורת. הוא היה מעורה היטב בחיי הארץ .

זיכרונות אהרון צדוק (1897-1981) 


1898
את אבי לא הכרתי. אזכור רק זאת, שערב אחד הכניסו אותי ואת אחי הקטן ממני, לתוך חדר המלא נשים, שכולן מיללות בבכי. זקנתי אם אבי, עמדה באמצע החדר וספקה כף אל כף וצעקה בני בני. גם אם אמי זעקה ובכתה למראה הנשים הבוכות ואמי וזקנתי. 
התחלנו לבכות אני ואחי. אז הוציאו אותנו מהחדר המלא חרדה והובילנו לבית אחד השכנים. 
אני לא ידעתי על מה הן בוכות. אחר כך אחרי זמן רב סיפרה לי אמי שבאותו הערב התקבלה ידיעה , על ידי איש שבא מעדן, שאבי מת בעדן, בעיר נכריה רחוק ממשפחתו וממכיריו. אשר שם הלך לבקש את עשרו. גווע וייאסף אל עמו והשאיר אחריו אלמנה ושני ילדים. אני הגדול בן ארבע ואחי הקטן בן שנתיים וחצי.

אמי העבירה אותנו יחד אתה לבית אביה. אבי לא השאיר אחריו שום הון. אביה של אמי גם כן לא היה עשיר והיא הייתה מוכרחת לפרנס את עצמה ואת ילדיה. ביום הייתה תופרת ובלילה טוחנת. השכר הספיק בצמצום לצרכינו.
בהימלא לי חמש שנים, הכניסה אותי לחדר של מלמד תינוקות.

בחדר   1899                                    

וזאת תורת החדר. ברחוב צר נמצא מן מרתף, כזה ד' על ד' או אולי קצת יותר גדול. 
השמש לא חודרת שמה לעולם, חלונות אין. יש בו רק דלת אחת, היא דלת הכניסה והיא דלת היציאה, היא החלון והיא האשנב. מנגד לפתח יש ביב של שופכים, המעלה צחנה כל ימות השנה. קרקע החדר בלתי מרוצפת וקרעי מחצלות פרוסות על קרקע החדר. על הקרקע הזה יושבים כארבעים בעלי חיים כאלה הנקראים ילדים, גילים מגילים שונים, מבני ארבע עד בני שלש עשרה. כולם יושבים על הקרקע סביב המלמד, הגדולים לימינו ולשמאלו, הבנוניים לפניו, הקטנים בשורה האחרונה- הקתדרה של המלמד.
ליד הקיר תחתיו מוצעה יריעת עזים ועל יד ימינו אבן גדולה להסבה. מכשירי הלימוד של המלמד הם: א' שוט בעל שלוש קצוות, מעור עבה, המהדרין קושרים קשרים בכל קצה:
 ב' מקל מעץ ערמון דווקא: ג' חבל: ד' פלפל חריף. ויש עוד מלמדים שיש בין מכשירהם אבנים קטנות, ולמה הן משמשות? לפעמים המלמד שואל אחד הילדים לפתע שיראה באצבע מתוך הספר את אותה השורה אשר הוא קורא, אם הצליח הילד והראה תכף את אותה המלה, הרי ניצול ואם לאו, המלמד לוקח אבן מהאבנים האלה ומניחה על קדקודו של הילד ואוי לו לילד אם תיפול האבן. אז הוא צפוי לייסורים.
 ילד כי יעבור ברחוב וראה באיזה מגרש עץ הנושא פרות, למשל רימונים, ואיננו יכול לשלוט ברוחו. נכנס או טיפס על הגדר וקטף רימון. היה וניתפס חוץ המכות שהוא סופג מבעל המגרש, הרי בעל המגרש מביא את הרימון אל המלמד ומספר לו את כל העניין.
ראה איזה ילדים אתה מחנך. המלמד לוקח את הרימון ומבטיח את בעל המגרש שהוא יעניש את הילד. כיצד הוא מעניש את הילד?  קושר אותו בחבל שכבר הזכרתי ואת הרימון קושר אל לוח ליבו ומעמידו שתיים או שלוש שעות על יד הפתח. כל הילדים יראו וייראו.
ילד כי יגנוב איזה פרוטות ונודע לאביו, יש מן האבות שמחמירים בדבר הזה ומענישים את הילד בכל חומר הדין. כוים את הילד בברזל מלובן באש, אבל הרוב מסתפקים במכות.
בסיום לבד מלבושם של הילדים מכנסים קצרות עד למעלה מהברכיים וכותונת מבד עבה שחור ארוכה עד חצי השוקיים וכובע גם כן מבד שחור המכסה קצת יותר מהקדקוד. על הצוואר עיגול מברזל. הרוב משחילים  כיס מעור בדמות משולש הממלאים אותו מיני עשבים שונים סגולה מפני עין הרע. יש המוסיפים קמיע. משקל החישוק עם הכיס ביחד כמחצית הקילו. הילדים הגדולים מחויבים לשאת על כתפיהם את השמלה שמשקלה כשני ק"ג והיא ארוגה משער עזים. בארבע כנפותיה קושרים את הציציות והיא משמשת טלית לתפילה. ולמשא ולמכסה בכלל השמלה הזאת משמשת לצרכים שונים בזאת היא תלבושתו של התימני. בכלל ההבדל בין הגדולים לקטנים הוא רק בזה שאינם נושאים את חישוק הברזל על צווארם והרוב מהגדולים נועלים נעלים.
סדר היום אצל המלמד הוא כך: בבוקר באים הילדים ומתפללים שחרית. יושבים עיגולים עיגולים לכל עגול יש ספסל קטן ועליו מניחים את הספר מפני שלא כל תימני זוכה שיהיה לו חומש ואם יש לו חבל לו לתת את החומש ליד בנו, ואם יקרע מה יעשה בבית הכנסת ביום השבת בעת קריאת התורה. רק המאושרים מרשים לעצמם לתת לבניהם את הפרשה שייקחו אותה אל החדר. לפיכך כל עגול ועגול  הוא בן ששה שבעה ילדים וכולם נהנים מספר אחד. חלק מהם ובניהם בעל הספר רואים אותיות ישרות וחלק מהם רואים אותיות הפוכות ואלו שמהצדדים רואים האותיות מן הצד. כולם מתנענעים מי לפנים ולאחור ומי מימין לשמאל. רק למרי יש פרשה מיוחדת ואם יש ילד אחד או שנים מיוחסים הריהו לוקח אותם אצלו והמרי מתחיל " תורה ציווה לנו משה" זהו הפסוק שבו מתחילם תמיד לפני קריאת התורה. המרי מקריא "בראשית ברא אלוהים" הילדים עונים אחריו "בראשית ברא אלוהים" בצעקות מחרישות אוזניים. המרי ממשיך "את השמים ואת הארץ" והילדים עונים.
אחר כך שונים יחד את הפסוק ומקריא את תרגום אונקלוס  "בקדמון ברא ה' ית שמיא וית ארעסו" אחר מקריא תרגום רבנו סעדיה בערבית קטע לא ברור כנראה בערבית
אחרי שעתיים או שלוש מפסיק המרי ומצווה לשני ילדים שיכניסו את המים. מכניסים המים בכד חרס וכל ילד מברך בקול רם "שהכל נהיה בדברו" וכולם עונים "אמן" גם כן בקול רם.
נגמרה השתייה כולם יחד מברכים "בורא נפשות רבות". המרי ממשיך לקרות עד הצהרים ואז מסיימים בפסוק זה "ברוך ה' נותן התורה ברוך ה' לעולם אמן ואמן, ימלוך ה' לעולם אמן ואמן" . נשארים יושבים על מקומותיהם עד שהמרי מפטר אותם אחד אחד . לכל אחד קורא לו בשמו "קום חיים, קום סאלם, קום יחיא" .והעבריינים  איננו מפטר אותם והם נשארים עד הערב. זהו העונש הכי קשה בשביל הילד. יש ילדים שהיו נצלפים בשוטו של המלמד שבמקום אחר ובמצב אחר היו משכיבים אותם ימים שלמים במיטה  ובכל זאת לא היה איכפת להם  והמכות לא היו מעליבים או מכאיבים אותם כמו גזלת החופש מהם. כשהילד מקבל מכות בוכה קצת ומתנחם ושותק. לא כן כשגוזלים ממנו את חופשתו. הוא יושב ובוכה מתחנן לפני המרי שמעתה ייטיב את דרכיו ולא יציק לאף אחד ואיננו שותק בשום אופן. יש מקרים שילד בורח מן החדר ונעלם לאיזה זמן עד אשר יכופר לו. כשהילדים יוצאים כל אחד מראה לחברו את הסימנים של מכות השוט. זה אומר "הבט לא נשאר מהסימן אלא חתיכה קטנה" וזה אומר "אף על פי שהסימן הוא עוד גדול בכל זאת לא כאב לי" . רובם יש להם סימנים מהמכות אשר הוכו, מי ברגלים, מי בגב ומי בידיים.
באחד הימים ואני יושב במעגל מסביב לספר ועל ידי ישב ילד מן המיוחסים, כלומר מן העשירים. הוא צבט אותי ואני צבטתי אותו בחזרה. המלמד הרגיש במעשינו והשוט ירד רק על גבי. אני נעלבתי, לא מהמכות, אלא מדוע אותי הכה ואותו לא הכה. אמרתי לו "אתה מכה רק את העניים והוא מפני שהוא עשיר לא הכית". המלמד, במקום להכותני עוד, אמר לי "על צווארך זהו גמולו אני מלעיטך במשך כל היום תורה, ואתה מעז פניך כנגדי! עתיד אתה לתן את הדין". אחרי הצהרים שבים כל הילדים וכל ילד מביא אתו ככר לחם וקוראים לכיכר הזה מצווה, את השמלה מקפלים לארבעה קיפולים ובין אחד הקיפולים מניחים את המצווה עד שמגיעים אל החדר. אז כל ילד מושיט את המצווה והמרי מקבלה. אם המרי מרגיש שהמצווה היא קטנה, פניו מראים אי שביעות רצון. כמובן שכל משפחה משתדלת שהכיכר המצווה תהיה הכי גדולה והכי יפה מכל הכיכרות. כך שהמרי מאסף בכל יום ויום מארבעים עד חמישים ככרות לחם. כמובן שכל משפחתו וכל קרוביו נהנים מן הלחם הזה ואם נשאר לו עודף הוא  מוכר לאיזה משפחות.
הילדים מסתדרים קבוצות קבוצות לפי הגיל וכל קבוצה לומדת לעצמה בקולי קולות. פה אתה שומע את הגיל הגדול קוראים בנביאים נהמה כדובים כולנו ופה אתה שומע ילד אחד מהגדולים המקריא לקטנים ( זהו העוזר של המרי) והם עונים אחריו. פה אתה שומע ילד שלומד השישי ושם אתה שומע ילד שני שלומד את תרגום הפרשה . מפני שהמנהג בתימן הוא ככה ילד אחד מברך ביום השבת בבית הכנסת וקורא השישי וגם מתרגם את ההפטרה. בשבת הבאה הוא מתרגם את כל הפרשה. ילד אחר קורא את השישי ומתרגם ההפטרה לפי התור. על כל הערבוביה הזאת המרי מנצח. פה הוא מעיר ושם הוא גוער ופה הוא מצליף בשוטו. ככה הדבר נמשך עד הערב שאז נפטרים הילדים לבתיהם. לפעמים יקרה שאיזה ערבי בא ועומד על יד הפתח ושומע את הרעש וההמולה. כל הילדים מפסיקים את לימודיהם כמו על פי צו ושונים את הפסוק "מכשפה לא תחיה" הוא ותרגומו. עשר או חמש עשרה פעם ואם ערב והוא עדין עומד אזי מתחילים את הפסוק "לא ישובה ה' סלוח לו". שונים אותו כמה פעמים עד שנמאס לו לערבי והולך לו.

יום שני ויום שלישי כמו יום רביעי. חיל ורעדה יאחזון את הילדים הגדולים. יום רביעי הוא יום הבחינה. פני המרי קודרים וזועפים. ביום רביעי אין המרי מקריא את הפסוק כמו בשלשת הימים הקודמים. אלא כל תלמיד ותלמיד קורא את הפסוק בעצמו. אוי ואבוי לו אם יטעה. אם ישכח האתנחתא או הזרקא או השופר. הולך אז המרי מתקן לו בפיו ובשוטו.
יחד עייפים ורצוצים מוכים ומעונים גומרים את הפרשה עד הצהרים. ביום חמישי שונים את הסדרה של השבת ההיא. שנים מקרא ואחד תרגום. אחרי הצהרים של יום חמישי נעשה קצת יותר שקט. חוץ משני הילדים השישי והמתרגם אף אחד לא לומד. כולם מאמנים את ידיהם לכתוב. כל אחד כותב הכ"ב אותיות ומגיש אותם למרי. המרי מתקן לו את התיקונים הנחוצים. לפעמים נותן מכות באצבעותיו. הילד שב למקומו. באחת השבתות היה התור שלי לתרגם את הפרשה שיש בה תרגום של פסוק אחד. קפוטקאי דנפקו מקפוטקיא. לשוני התעקשה ולא יכולתי בשום אופן לבטא כהוגן. במקום קפוטקיא אמרתי מקטטקיא. המרי מעיר לי מקפוטקיא ואני חוזר מקטוטקיא. לא מעט מכות קבלתי בגלל המלה הזאת. עד הערב של יום חמישי לא יכולתי לבטאה כהוגן. רק ביום ששי בבוקר בטאתי אותה טוב כאילו לא היתה קטוטקיא במציאות כלל.  ביום השבת בהגיעי אל הפסוק הזה זנק המרי ממקומו ובא ולחש באוזני מקפוטקיא . כשגמרתי את תרגום הפסוק כהלכה צהלו פניו כאילו לכד עיר גדולה.
אהרון צדוק – "... בקצור נמרץ ומעט מזער קצת מתולדות חיי"


מכתב מסבא אהרון לגיל שחם לבקשת גיל כחלק ממשימת בר מצווה "דור לדור יביע אומר", כיתה ז', חוקוק, שנת 2- 1971. 

(תעתיק מכתב יד, כתיב חסר כפי המקור)

אל גיל היקר שלום רב, מכתבך קבלתי ואני שמח מאוד שכבר הגעת לגיל שבו אתה כבר חייב לקבל עליך עול החיים ועול המצוות ולאט לאט אתה עובר משלב נמוך לשלב יותר גבוה, אתה עובר מגיל ילדות לגיל נערות ומגיל נערות לגיל בגרות ומכאן ואילך לגבר בגברים, אולם צריך אתה לדעת שכל זמן שאתה מתקדם בגיל, כן אתה יודע שכל כך הרבה ידיעות חסירות לו לאדם והוא צריך ללמוד תמיד כל ימי חייו, גיל מצוות אינו אלא תחנה אחת בגיל החיים וברכישת הידיעה של האדם, בודאי שתחנה ראשונה זו היא רק אחת מאבני היסוד שעליו יקום בנין הידע שהאדם צריך וחייב לדעת כפי יכלתו באשר הוא אדם.
עתה אספר לך בקצור נמרץ ומעט מזער קצת מתולדות חיי, אבל רק בראשי פרקים בלבד. נולדתי בצנעא עיר הבירה של תימן שם משפחתנו (צאלח), משפחות צאלח ידועות ומפורסמות כמשפחות מיוחדות ממשפחות אלו יצאו רבנים ולמדנים דיינים ושוחטים ומחברי ספרים תורניים מכל הסוגים. כאן בארץ ישראל הפכנו את הכנוי צאלח לצדוק, גם בארץ משפחות צדוק מוכרות בין התימנים כמשפחות מכובדות.
את אבי לא הכרתי משום שהוא נסע מצנעא לעדן כדי לחפש פרנסה ושם הוא מת. ואני הייתי עדיין קטן כבן שנתים בערך והיה לי עוד אח יותר קטן ממני, מעתה הוטל העול על אמי לעמול ולעבוד קשה. כדי לגדלנו ולפרנסינו היא היתה תופרת לאנשים אחרים ומעט השכר שקבלה מעמלה הוציאה לצרכינו המצומצמים ביותר. אבל ארץ תימן אינה כשאר ארצות הבצורת פוקדת אותה לעתים קרובות, כעין אורח לא קרוא ולא רצוי, ובאין מטר האדמה אינה נותנת את פריה ואז גם הפלח ועובד האדמה סובלים ממחסור. ותושבי הערים וביחוד היהודים סובלים ממחסור פי כמה מהפלח כיון שהיהודים כמעט רובם ככולם הנם אומנים.ובעלי מלאכה פרנסתם מתקפחת הואיל ואין דורש אומנות, ולעבודה בשנות בצורת כשרע לעובדי האדמה היהודים בטלים ממלאכה מובן מאליו, יש שסובלים חרפת רעב וכל הקשור ברעב כגון דבר, טיפוס, שחפת וכל זה. בשנים כתיקונם דיינו כשרק הסבל והצרות הן מחמת הבצורת.
אולם יש שבנוסף על צרת הבצורת שהיא כולה בידי שמים, הרי מדי כמה שנים פורצת מלחמה בין התורכים הכובשים ובין הערבים תושבי הארץ ואז הצרות הינן כפולות ומכופלות. הערים על יושביהן באות במצור ואין יוצא ואין בא, רבים מתושבי הערים נספים ברעב וממחלות הפורצות מסבת הרעב, ובראש וראשונה עולה הכורת על היהודים, כמו שקרה בשנת 1904 ששנתים לפני כן היו שנות בצורת בזו אחר זו, ואז פרצה שוב מלחמה בין התורכים ובין הערבים. כתוצאה מהרעב והמסתעף ממנו וכל מיני מרעין בישין, נספו רוב יהודי העיר צנעא ולא נותרו מהם אלא מתי מעט, כל משפחת אמי, הגברים הנשים והטף ואמי ואחי ביניהם. כולם מתו ברעב ורק אני לבד נצלתי בנס ואני כבן 6 – 7 שנים. למזלי היה לי דוד אחי אבי, הוא לקחני לביתו שהוא גם ביתנו וכלכלני במשך כמה זמן מהמעט שהיה לו שהשיג אותו בעמל וביסורים גדולים, עד שבא יום וילדים בני גילי פיתוני לנסוע יחד עמם לעיר עדן נפתתי ונסעתי, למה ומדוע? איני יודע עד היום את הסבה שדחפה אותי להרפתקה זו (כשאני אומר כאן נסעתי פרושו הליכה ברגל) המרחק מצנעא לעדן דורש 15 ימי הליכה ברגל יום אחר יום. בעמל רב וביגיעה מרובה קרוב ליציאת הנשמה הגעתי לעדן, תשאל לאן? למה הגעתי? פשוט מאוד, לרחוב להפקר, כי אין לי לא קרוב ולא גואל שיאספני לביתו או שידריכני מה לעשות בעיר הזרה וההומה הזאת, המיושבת מעמים רבים שונים ומשונים כגון מוסלמים, הודים, סינים, פרסים, סומאלים, יהודים וכו' בקיצור בליל של עמים אשר לא תשמע את שפתם. על העיר הזאת וסביבותיה שלטו אז האנגלים ועיר זו עומדת בפתחו של גיהנום, החום והרטיבות גדולים מנשוא ואדם שאינו רגיל לאקלים הזה מהלך בה ומגופו נוזלים פלגי זיעה, ובכן לעיר המשונה הזאת ששמה עדן הגעתי, ילד קטן מלא תמימות בין חלאת המין האנושי. עיר המלאה זוהמה וטומאה מכל העברים. לאושרי יהודי אחד מעדן לקחני לביתו כמשרת וכממלא שליחויות שונות. חלקי לא שפר בבית היהודי הזה, אחרי כמה חדשים, עזבתי את העיר עדן ועברתי לעיירה הנקראת תווהי והיא שוכנת במרחק כשעה הליכה מעדן ושם גרו בין יתר יהודים ספרדים מתורכיה ומיוון, בבית של יהודי אחד ספרדי שרתי כשנה שלמה ושוב חזרתי לתימן שלם בגופי, שלם ברוחי מבלי שידבק בי שמץ מהלכלוך וקלקול המצות הנמצאים למכביר בין אספסוף הנקבצים לעדן ממקומות שונים, עד היום אני תמה כיצד נצלתי מההשפעה הרעה שמשפיעה עיר זרה על ילד קטן העזוב לנפשו, באין מדריך ומכוון אותו. משחזרתי לתימן נכנסתי לעבוד יחד עם דודי במלאכת הצורפות. היינו עשית תכשיטים שונים מכסף ומזהב (זהו מקצוע משפחתנו מדורי דורות) הפרנסה היתה מצויה בשפע בימים ההם, כיון שהגשמים ירדו בעתם והאדמה נתנה יבולה, הפרוטה מצויה ביד רחבה בכיס, וכבר ספרתי לך בהתחלה אם מצב הפלח ועובד האדמה הוא טוב אז גם היהודי שהוא בעל מלאכה או סוחר נהנה מן הטוב שהאדמה נתנה לפלח, ועל ידי כך הפלח קונה תכשיטים וצרכים אחרים מן היהודי. (עיין בהיסטוריה שבכל דור ודור ותמצא שסדנא דארעא חד היא).
בימים ההם התחלתי ללמוד תורה ובחשק רב שלא ידעתי שבעה, למדתי מקרא, משנה, קצת תלמוד, זוהר, מדרשים ועוד ועוד. הצמאון לדעת היה רב מאד. אבל מדריכים ומורים היודעים משהו חוץ מן התורה לא היו בנמצא ומי שרצה לדעת קצת אסטרונומיה או תורת החשבון למשל לא היה יכול ללמוד למוד שיטתי הראוי לשמו, אבל יכול הוא לדעת קצת אסטרונומיה מכתר מלכות לרבי שלמה בן גבירול, וקצת חשבון מהלכות קודש החודש להרמב"ם או משעור מקוה ובית סאה ובית כור וערובין וכו'. אני יודע שכל הדברים והשמות הללו רחוקים ממך מרחק רב. אבל מי יודע? אולי יבוא יום ותזדקק לכל אלו הדברים.
באותם ימים בקרו בצנעא שני אנשים בזה אחר זה לא בפרק זמן אחד אלא בהפרש שנתים – שלש, הראשון הוא יום טוב צמח, שליח מטעם חברת כל ישראל חברים, מגמתו היתה לבדוק את מצב יהודי תימן ומה אפשר לעשות כדי להיטיב את מצבם, הוא חשב לפתוח בית ספר בצנעא כדרך כי"ח שפתחה בתי ספר כמעט בכל ארצות המזרח כדי ללמד את ילדי היהודים קצת השכלה ולהאיר עיניהם בעולמות אחרים אבל מכמה טעמים לא יצא מזה כלום בתימן (עין בסוף הקובץ שבות תימן בעריכת ישראל ישעיהו ואהרון צדוק, אם קובץ זה אינו בנמצא אצלכם, הריהו מצוי אצלי ותוכל לעיין בו כשתהיה אצלנו). השליח השני הלא הוא שמואל יבנאלי ז"ל אחד מחברי הפועל הצעיר של הימים ההם שנשלח לתימן על ידי המשרד הארצי ישראלי כדי לעורר עלית יהודים לארץ ישראל שיוכלו לעבוד ולהתחרות עם הפועלים הערבים שעבדו במושבות, פתח תקוה ראשון לציון נס ציונה. המשרד  הארצי ישראלי קוה להעביר את העבודה העברית אצל האכרים היהודים שהיו קשוחים מאוד כלפי הפועל היהודי. לרוב, בכרו את הפועל הערבי על פני הפועל העברי אף על פי שהפועל היהודי רעב ממש ללחם מחוסר עבודה. פרשת האכר העברי ומלחמת הפועל היהודי לעבודה עברית מצויה לכל פרטי פרטיה בספרות העברית של עשרות השנים שקדמו למלחמת השחרור. אם ברצונך להעשיר את ידיעותיך בתולדות הישוב העברי בארץ ישראל, (עיין שם) ואין כאן המקום לאריך בנפתולי הימים ההם.
	תוצאות שליחותו של ש' יבנאלי ז"ל הביאה לכך שעלו לארץ כמה משפחות מתימן והשתקעו ברובם ליד המושבות, כמובן לא רוו נחת מהמושבות, להיפך סבל ויסורין היו מנת חלקם. בינתים, שוב פרצה בתימן מלחמה בין הערבים לתורכים, וכבר אמרנו, ראשון הסובלים והמעונים הלא הם היהודים.
	בימים האלה בשלה בי התשוקה לעזוב את תימן ולעלות לארץ ישראל יחד עם עוד כמה משפחות, אמרנו ועשינו. אחרי תלאות וטלטולי דרכים ביבשה ובים, באניות רעועות מאד. הגעתי לארץ חמדת אבות וירדנו בחוף יפו בחודש תשרי שנת התרע"ה 1914. חודשים אחרי פרוץ המלחמה העולמית הראשונה. ככה יצאנו מן הפח אל הפחת. מה שעבר עלינו בארץ ישראל מאז ועד עתה זוהי פרשה בפני עצמה וזהו פרק ארוך מאוד.